החלטה בתיק רת"ק 12634-12-12

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות בקריות (השופט ערן נווה)  מיום 21.11.2012, לדחות תביעתם של המבקשים לפיצוי כספי מהמשיבים. המשיבים מתנגדים לבקשה. המבקשים הכניסו לתיק בית המשפט כתב טענות נוסף, ללא רשות, וללא בקשת רשות, ואתעלם מתוכנו.   

בית המשפט לתביעות קטנות הינה ערכאה מיוחדת אשר מטרתה לסיים סכסוכים בדרך מהירה ויעילה. לפיכך, אין ערעור בזכות על פסק הדין אלא יש צורך בקבלת רשות. משום כך, על בית המשפט לערעורים לשקול את מידת התערבותו, ולהתערב רק כאשר קיימת טעות משפטית או עובדתית בולטת המצריכה התערבות, או כאשר השאלה המתעוררת חוזרת באופן קבוע בבית המשפט לתביעות קטנות וקיים צורך להכריע בה, כדי לא להנציח טעות  - בר"ע (מחוזי י-ם) 244/90 פנחס יאיר נ' שחר פרנקל פ"מ תשנ"א(3) 309 (1990), בר"ע (מחוזי י-ם) 567/03 טננהאוז נ' י.ד. רכב ותחבורה בע"מ אירופה קאר (ניתן ביום 9.12.2003), רע"א 3006/05 פריפר טבעי בע"מ נ' ראובני (ניתן ביום 12.7.2005); בר"ע (מחוזי י-ם) 375/08 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' קורח מאיר (ניתן ביום 3.4.2008); רע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה.

כאמור בכתב התביעה, בשנת 2008, מבקש 1 נדון במסגרת ת"פ 2557-07 לחמישה חודשי עבודות שירות והצטווה להפקיד את דרכונו טרם ריצוי עונשו. בהתאם להחלטת בית המשפט שדן בתיק, הפקיד המבקש את דרכונו במזכירות בית המשפט, שם לדבריו צוין בפניו שהוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. לטענת המבקש 1, בסוף שנת 2009, כאשר סיים לרצות את עונשו, קיבל חזרה את דרכונו ממזכירות בית המשפט, ונאמר לו שיטפלו בביטול צו עיכוב היציאה מהארץ. ביום 20.12.2010 הגיעו המבקשים לנתב"ג, על מנת לטוס לאוסטרליה. בהגיעם לביקורת הגבולות, נמנעה יציאתו של המבקש 1 מהארץ, מהטעם שבאותה עת עמד נגדו צו עיכוב יציאה. המבקשת 2, שקיבלה כנטען  התקף אסטמה ובכי, לא יכלה להמשיך לבדה, והמבקשים החמיצו את טיסתם. רק למחרת בבוקר בוטל צו עיכוב היציאה. המבקשים תבעו פיצוי על עגמת הנפש שחוו ועל הוצאות שנגרמו להם לטענתם עקב החמצת טיסתם לאוסטרליה.

בית המשפט לתביעות קטנות דחה את התביעה כנגד משרד ראש הממשלה, מן הטעם שאין לו כל נגיעה לאירועים שנטענו בתביעה. בבקשה לא נטען דבר כנגד דחיית התביעה כנגד משרד ראש הממשלה, ובדין. הטענות הן על דחיית התביעה כנגד הנהלת בתי המשפט.

בית המשפט דחה את התביעה כנגד הנהלת בתי המשפט, מן הטעם שעיכוב היציאה מהארץ היה לפי החלטת בית המשפט, שנאמר בה שהעיכוב הוא עד החלטה אחרת, וגם ביטולו היה לפי החלטת בית המשפט מיום 11.12.10. בית המשפט קבע שלא הוכח שבמזכירות בית המשפט נאמר למבקש שיטפלו בביטול צו עיכוב היציאה מהארץ, וסברת בית המשפט היא שעל התובע הנטל לפנות בבקשה לביטול הצו.

המבקש 1 טוען בין היתר, שבשום שלב לא קיבל עותק מצו עיכוב היציאה, ועל כן לא ידע שחובתו לדאוג לביטולו. מאחר ולטענתו נאמר לו על-ידי מזכירת בית המשפט כי הדבר בטיפול, לא יכול היה לצפות שהצו לא בוטל בסופו של דבר. מזכירה זו, לטענתו, יצאה לפנסיה, ולא ניתן לאתרה, וממילא לא סביר שתזכור את המקרה, שהתרחש לפני למעלה מ-3 שנים.

הכרעת בית המשפט לתביעות קטנות, כי המבקש ידע את תוכן ההחלטה על עיכוב יציאתו מהארץ, היא הכרעה עובדתית שאין בית משפט לערעורים מתערב בה, גם אם נעשתה מכוח סברה. זאת, בין היתר, לאור העובדה שההחלטה ניתנה במעמדו של המבקש, ביום 4.11.08. כמו כן, אין להתערב בהכרעתו העובדתית של בית המשפט, כי לא הוכח שמזכירות בית המשפט התחייבה כלפי המבקש לדאוג לביטול עיכוב היציאה מהארץ.

תוכן ההחלטה שניתנה במעמד המבקש היה "אני מעכבת את יציאתו מן הארץ של הנאשם עד תום ריצוי מעצרו". לא "עד החלטה אחרת". אם נכתב במקום אחר שעיכוב היציאה הוא "עד להחלטה אחרת", זו אינה ההחלטה שהתקבלה במעמד הנאשם. סמכותו של בית המשפט הפלילי לעכב את יציאתו של הנאשם מן הארץ, נעשית במסגרת סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996, הקובע שניתן לאסור יציאה מן הארץ והפקדת הדרכון "על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שימנע מלשבש הליכי משפט". ברור מתוך ההחלטה שהעיכוב ניתן עד לתום ריצוי העונש. אין ספק, שאין לבית המשפט סמכות לעכב את יציאתו מהארץ לפי סעיף 48 אחרי תום ריצוי העונש. עיכוב היציאה היה צריך להתבטל לכל המאוחר עם תום ריצוי העונש, ואולי אף עם התייצבותו של המבקש לריצוי עונשו, אז היה מוטל עליו עיכוב אחר במסגרת ריצוי עונשו. קיום עיכוב יציאה מהארץ למבקש לאחר תום ריצוי עונשו אינו נובע מהפרת חובתו לבקש את הביטול, כי אין לו חובה כזו, אלא מכך שמזכירות בית המשפט לא עשתה את הפעולות המינהליות הדרושות לביצוע החלטת השופטת שעיכוב היציאה יסתיים עם תום ריצוי העונש. גם אם היה כתוב שעיכוב היציאה הוא "עד להלטה אחרת", לאור מקור הסמכות להטלתו, אין הוא אלא עד שהנאשם מתייצב לריצוי העונש, ואז היה על המזכירות להביא את התיק לפני בית המשפט שיתן החלטה אחרת. 

הנחת היסוד של בית המשפט קמא היתה מבוססת איפוא על טעות משפטית, כאילו על המבקש מוטלת חובה לבקש ביטול עיכוב יציאה מן הארץ שתם תוקפו. טעות זו מצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

על כן, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור כנגד משיב 2, נותן למבקשים רשות ערעור כנגד משיב 1, דן בבקשה כבערעור (למרות ההתנגדות הבלתי מנומקת של המשיבים לכך), מקבל את הערעור ומבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, כך שתתקבל טענת המבקשים, כי המשיב 1 עוול כלפיהם בכך שלא הסדיר את ביטול עיכוב היציאה מהארץ שתם תוקפו. התיק יוחזר לדיון נוסף בפני בית המשפט לתביעות קטנות, שבו יקבע את סכומי הפיצוי המגיעים למבקשים או מי מהם עקב הפרת החובה על ידי מזכירות בית המשפט לבטל את עיכוב היציאה מהארץ.

בנסיבות הענין, אין צו להוצאות. העירבון שהופקד יושב למבקשים.    

ניתנה היום, כ"ו טבת תשע"ג, 08 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: